11 ביוני 2023
הפוסט הראשון עסק בפרשנות של הרגשות הפנימיים מול המציאות, והתלווה אליו איור של נערה שמנה המביטה במראה וניכר בחיוכה כי היא מרוצה ממה שהיא רואה. האיור הנוסף באותו הפוסט הראה את האמא, הרזה מאוד, מסתכלת מהצד, מודאגת ממה שהיא רואה. מטרת הפרסום הייתה להדגיש את הפער בין הילדה, שהייתה מאוד מרוצה מעצמה אל מול האימא, שמובן מיד כי היא מתחרפנת על מחשבה שקיימת רק אצלה, היא מספרת לעצמה סיפור, שבפועל זאת לא העלילה של הכוכבת הראשית. הילדה דווקא נראית מרוצה בעוד האמא מבוהלת בשבילה…
אם להודות על האמת בטבעי שלנו מיד הזדהינו עם האמא. וכך גם פייסבוק שמיד חסמה לי את האפשרות לפרסום בטענה לתוכן פוגעני. אה? תגידו שוב? פוגע במי? החלטתם שבחורה שמנה לא יכולה להיות מרוצה מהמראה שלה? שמציאות כזאת היא פוגענית? או שאין בכלל אפשרות למציאותית כזאת מבחינתכם?! אתן מבינות שרוב המידע שאנו נחשפות אליו מלווה בהמלצות במקרה הטוב, ובעובדות חותכות בבשר החי במקרה הפחות נעים. אותן עובדות מכתיבות לנו כיצד זה נורמלי ונכון להרגיש, מול מידע שמוצג לנו.
שומן מדאיג
לראות נערה שמנה, אמור להדאיג אותנו, כי שומן הוא דבר שלילי ובהכרח זה יגרום לנו לזעזוע, כאב, חמלה, ובמקרה האמהי, לדאגה יאוש ולחץ. מישהו נמצא במשחק מתמיד עם התודעה שלנו, מחליט עבורנו על הרגשות שלנו, מסנן מה לגיטימי ומה לא, ובעצם ללא ידיעתנו, ללא פילטר ההתבוננות לתוך עצמנו, מתקבעת לנו הנחת יסוד שאינן מושתתות על הערכים הפנימיים שלנו, כך שבטבעי, נזדהה עם האמא המודאגת, נריץ בראש איזו מודעת מאמנת כושר שראינו ומודל היופי המעוות והשליט, יתחזק ויבסס את מקומו עוד ועוד.
במקרה כזה, של איור שמביא לקדמת הבמה נערה שמנה, ואפילו מאד, לרגע לא היה לפייסבוק ספק! זה כמובן מדובר בטעות של המערכת, טעות הנובעת מתוך הנחת יסוד מעוותת. מערכת הפייסבוק פעלה להמשך קיבוע מודל היופי השקרי והחד גוני המפורסם במרחב הציבורי וקובע, מה לגיטימי ומה לא לגיטימי. המסקנה המתבקשת מהניסיון הלגיטימי לפרסם את שירותיי, היא שלנערות שמנות אין זכות קיום! ואם כן, הן בטח לא יכולות להיות מרוצות. כמה שיפוטיות.
כמובן שהגשנו ערעור והזמנו אותם לראות מעבר…לרובוט המערכתי שקיבל מראש הוראות מה לאשר ומה לא, נסינו לתת להם הזדמנות להביט בתוכן, שהבחורה באיור, בעצם מרוצה מעצמה ושהקושי הוא של מה האמא מרגישה כלפיה. אבל ההחלטה על מודל היופי כבר התקבלה לפני שנים רבות…
שמחה בחלקה
ומה לגבינו? לא פלא שאנחנו נזדהה ישר עם האמא.
סיפרו לנו שאין מציאות של ילדה שמנה ששמחה בחלקה. ואנחנו, נשים ואמהות, בהזדהות הזו, מחזקת את המסר, שאם נערה נראית כך, עלינו לדאוג, עלינו לחשוש, כי נראות זו, היא סימן רע. בדאגה זו, אנחנו בקלות מעבירות גם לנערה את המסר, ואם נטרח לדאוג או להביע חוסר שביעות רצון מספיק פעמים, המסר יחלחל אליה, היא תפנים כי מראה חיצוני שכזה הוא בעיה, הוא לא טוב וכך גם היא, היא תושפע, והופ – עוד נערה נכנסה לסטטיסטיקה של הפרעות אכילה.
ישנה אמירה מחייבת של הבעל שם טוב, שכל מה שקורה מולנו, הוא שיקוף של מה שקורה לנו בנפש, פנימה. מול כל מציאות הנפש הטבעית, המאוזנת – קמה הנפש הבהמית, מציפה אותנו ברגשות שליליים, מפרשת לנו את המציאות בהגיון שלה, וזה באמת נשמע מאוד הגיוני, זה מסתדר לנו בעין, בלב, בראש, כל כך קל להאמין בפגם, להאמין בשלילי, הוא צועק הרבה יותר חזק.
כדי להתמודד מול הנפש הבהמית, כדי להצליח לראות את המציאות כפי שהיא, צריך מודעות וסדר ברגשות,צריך בהירות פנימית, יושר, אומץ וביטחון. הצעד הראשוני הוא להתחיל לשים לב, מי מנהל לך את המוח? מי מכתיב לך את הרגש? איזה קול פנימי פועל בתוכך ברגע של כעס, דאגה, חשש…
ולעשות צעד לקראת האומץ להפרד. להפרד מהתגובה הטבעית וההגיונית שלך, ולהתחבר לראיה התלת מימדית.