אחד הסודות הגדולים בחיים היא היכולת להעביר מסר, לתת מידע באופן בו השומע יכול לקבל. להקשיב ולהתייחס לדברי האומר ממקום נקי. לא לשפוך את כל מה שיש לי ודחוף לי לומר, בצורה חסרת מעצורים, מתוך אמונה גדולה בצדקתי, וגם לא למנוע מהטוב שבי, להגיע ליעדו.
כשילד שואל שאלות גדולות? כשמישהו מסביבך מנסה להבין, כשלך יש שאלה גדולה מהחיים, מהי הדרך הנכונה לענות?
בתורת הקבלה מוסבר סוד הצמצום. איך בבריאת העולם, אלוקים פעל מתוך נקודת ההדרגתיות. מדרגה אחר מדרגה נוצר העולם מתוך סבלנות. הוא צמצם את האור שלו שלב אחרי שלב, צמצום אחר צמצום, כדי לברוא פה עולם שמעלים את האור האלוקי, כדי שאנחנו נוכל להתקיים, נפרדים. להתגלות. כמו אור של נר שלא מורגש באור היום ומשמעותי כל כך בחושך – לפעמים גילוי גדול הוא חושך, וצמצום הוא אור, עולם הפוך אה?
לספר חוויה שחוויתי, לענות תשובה לשאלה, להעביר מסר או חומר לימוד ואפילו במכירות, חייב מעביר המסר להיות במצב של האזנה. כדי שלזולת לא תהיה חוויה של חושך, הדובר חייב לצמצם ולהתאים את המסר ליכולות שומע. כלומר לא כל מה שהוא ״אור״ נחווה כאור ולא כל מה שחשוך הוא חושך.
הבנה זו מאפשרת לנו להסתכל מזווית אחרת על חוויות של חושך בחיים שלנו. כי חושך משמעותו- גילוי אור גבוה כל כך, שלא הייתה לנו יכולת להכיל אותו, הוא מרגיש לנו חושך. מטריד, לא נעים, לעיתים טראומתי. אז מה התכלית? בתורת החסידות מוסבר, שכל חוויה טראומטית כזו מטרתה להרחיב את הכלי. להקפיץ אותנו למקום שלא היינו יכולים להגיע אליו בלי החוויה הזו. ואז, לאחר זמן מה, צומחת בנו ההבנה כמה גדלנו, איך התקדמנו בתהליך האישי שלנו, מה קיבלנו. ושבעצם לא הייתה דרך אחרת, שלא היינו משנים דבר.